אז מה לא בסדר בתמונה?

לכאורה צילום תמים ושיגרתי מאחד מטיולי השבת המשפחתיים איפשהו, שלי עם שני האחים הגדולים שלי, אסף מימין ויובל משמאל…רק שחדי העין יתקשו לפספס שאני נראה מאוד מאוד מאוד עצוב בתמונה וזה לא סתם (באופן עקרוני הייתי ילד מאוד שמח), יש לזה סיבה טובה.

בגיל מאוד מאוד צעיר, כשהייתי בן מס' חודשים לדברי אימי, נפלתי על הפנים ונשברו לי 2 השיניים הקדמיות. שיני חלב כמובן. הרופאים לא מצאו לנכון לתקן אותן בטענה שזה שיני חלב ואין מה לעשות.

"לא נורא", אמרה אימי כמו מנטרה מאז שאני זוכר את עצמי, "עוד כמה שנים יתחלפו לך השיניים ויהיו לך שיניים חדשות ויפות"., מה שאכן קרה.

אלא שמס' חודשים אחרי שהתחלפו השיניים, בוקר אחד בבית הספר, בעודי שותי לתומי מהברזייה הציבורית, בא איזה ילד גס רוח (שמו שמור במערכת, אבל באמת אחד שהטיל את אימתו על כל הילדים), ודפק לי את הראש לתוך הברזייה, ספק בצחוק. חצי שן משני השיניים הקדמיות היפות והחדשות שרק יצאו לי נשארה שם על הברזייה.

מעבר לכאב הפיזי (יכול עדיין לחוש אותו כאילו זה קרה אתמול) אין לתאר את עגמת הנפש. בהחלט אחד האירועים הטראומטיים בחיי. זה גיל שאין אפשרות לעשות כתר ורק אחרי טיפול שורש ותקופה לא קצרה שנאלצתי ללכת עם חצי שן חסרה (בתמונה) עשו לי מעיןן השלמה / הדבקה מאולתרת ונוצרה שן חצי אפורה (שן שעברה טיפול שורש נהיית אפורה), חצי לבנה.

לכאורה זה נראה אירוע שולי אבל בהחלט היה אחד האירועים המעצבים שלי אותה תקופה. היה ילד אחד שהיינו בכסאח לפני האירוע שקלט מייד את הרגישות שנוצרה לי והחל מייד להשתמש בזה נגדי ("שן שחורה") וכו'.

הקטע המטורף שלפני שש שנים קרה אותו מקרה בדיוק לרומי, אחת מהתאומות שלנו (גם על ברזייה בבית ספר שמישהי דחפה אותה כששתתה או משהו דומה) בזמן שאני והילית היינו בטיול בברלין. קשה להסביר את ההלם שחשתי נוכח המעגליות של החיים.