הגעתי לסן פרנסיסקו באוקטובר 1990, שבועיים אחרי רעידת האדמה הגדולה ומס' חודשים אחרי השחרור מהצבא.
ילד בן 21 שלא מבין כלום מהחיים. בהתחלה גרתי אצל אחי יובל עד שאחרי חודשיים וחצי הוא החליט לטוס לטיול ארוך למזרח הרחוק עם מריאן אשתו ושכרתי חדר כשותף עם ידידה שלהם בדירה ברחוב סקוט בסן פרנסיסקו. למחייתי עבדתי כפועל בניין מן המניין בפרוייקטים של אחי.
לשותפה קראו מלנה, אמנית צ'כית שברחה מצ'כיה לפני הגלסנוסט והשתקעה בארה"ב. איתנו בדירה התגוררו שבעה חתוליה. היא היתה משוגעת על חתולים ובכלל היתה טיפוס לא סטנדרטי, כאילו יצאה מספר של מילן קונדרה. למחייתה עבדה בציור של סוסי עץ של הקרוסלות בלונה פארק.
העבודה כפועל בניין היתה קשה מנשוא, ימים שלמים עם קונגו בפירוק יציקות בטון מפלצתיות, והייתי חוזר מידי יום עם ידיים כמעט משותקות מהמאמץ.
מלנה, האדם היליד שהכרתי, הצילה אותי באותם ימים גם מהבדידות וגם מכאבי הידיים המשתקים כשהיתה מכינה לי קומפרסים חמים. היא היתה מבוגרת ממני בעשרים שנה ולמרות פער הגילים הגדול נראה לי שהייתי קצת דלוק עליה אבל לא קרה כלום בינינו. היה מסקרן אותי לראות אותה היום, מה קרה עם החיים שלה. הייתי אז בן 22 והיא בת 42 וחשבתי שהיא ממש מבוגרת!
זו היתה שנה מכוננת בחיים שלי. מהחברותא של הצבא והנח"ל, נזרקתי לעיר זרה שאני לא מכיר ולראשונה בחיי הייתי צריך לשלם חשבונות, לעבוד בצורה סדירה והכל במדינה זרה, בלי חברים, בלי עברית, זה היה לא פשוט בכלל, אבל מחשל. בסוף הגעגועים גמרו אותי וחזרתי לארץ כעבור שנה לארץ להתחיל את חיי הבוגרים.
"פתאום אני רוצה הביתה חזרה אל הביצה
לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל
תן לי חתיכת תבור תן לי חתיכת כנרת
אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה
חמה ונהדרת".
אריק איינשטיין.
