יש לי וידוי כואב. בשנים האחרונות איבדתי לחלוטין את יכולת קריאת הספרים והייתי פעם ׳תולעת ספרים׳ רצינית. זה מבאס אותי רצח כי אין הנאה גדולה מצלילה אמיתית לספר טוב וסוחף שמפעיל את הדמיון וגורם לחשוב ולהרהר הרבה אחרי שהקריאה מסתיימת. בנוסף זה גם מאוד מפרה לקרוא כאדם שכותב ספר בעצמו.

ברור לי שהאחריות למצב הוא היא עליי ורק עליי, אבל אם בכל זאת אחפש כתירוץ אשמים במצב, אז החשודים המידיים במקרה שלי יהיו הנטפליקס וכמובן הרשתות החברתיות ובעיקר הפייסבוק (הרשת שאני הכי פעיל בה) וכמובן גם העבודה.

כל ערב כשאני נכנס למיטה אחרי שעות עבודה באמת ארוכות על המחשב, הרבה יותר מפתה, זמין וקל לבהות באיזו סדרה או בפיד בפייס מאשר לקרוא ספר, אבל הגעגוע והחוסר שם כל הזמן.

אתמול זה קרה סופסוף כשנכנסתי למיטה עם ספר אחרי שהחלטתי להשאיר את הטלפון בחדר אחר. עבר המון המון (אין מצב שאני אומר כמה, זה מביך) מהפעם האחרונה שזב קרה וסופסוף צללתי לספר וקראתי ברצף 47 עמודים בספר נפלא של הרוקי מורקמי הענק הספר שהתחלתי לקרוא בחופשה משפחתית בריף הדולפינים באילת כשרומי וליה עוד היו ביסודי (הנה גיליתי בסוף). קראתי עד שנרדמתי כשהספר מונח עליי וזה היה עונג גדול ומתגמל לחזור לזה, מקווה שאצליח להתמיד עם זה מעכשיו כל ערב.