ההתוודעות הראשונה שלי אל שרון מולדאבי קרתה לקראת סוף השרות הסדיר, כשהתחלתי לקרוא את ביקורות המוזיקה שלו בעיתון 'חדשות' עליו השלום (אחר כך גם הבנתי שהוא כתב בשם בדוי ב"ווליום", מגזין מוזיקה נהדר שהייתי קורא בשקיקה בתיכון). מאוד אהבתי את סגנון הכתיבה (שניכר שנבעה מאהבה פנימית עמוקה למוזיקה) וכמובן את הטעם שלו. הרגשתי שהוא מבטא בדיוק את הטעם שלי. דיויד בואי, לו ריד, איגי פופ, סטונז ועוד רבים וטובים.

שנה מאוחר יותר כבר הפציעה בחיינו להקת 'גן חיות' וזכור לי הרגע שצעדתי בהתרגשות לחנות התקליטים בחולון לרכוש את הדיסק החדש. מאוד סיקרן אותי איזו מוזיקה יעשה בחור צעיר עם ידע כל כך גדול במוזיקה וטעם כה משובח ואיכותי. הדיסק בכנות לא הפיל אותי למיטב זיכרוני, אבל כן אהבתי בו שני שירים שגם שרון מודה בראיון (בחלוף כמעט 30 שנה!) שהם אכן השירים הטובים של הלהקה. 'המוזיקה בפנים' הגרובי ו'ירח כחול', הרומנטי מלודי.

ואז מגיע טוויסט קטן בעלילה. 'גן חיות' מתפרקים לאחר אלבום אחד בלבד וכעבור שלוש שנים מוציא שרון את אלבום הסולו הראשון שלו בהפקת דייוויד וייט. האלבום נקרא בפשטות שרון מולדאבי. את העטיפה מעטרת תמונה בשחור לבן של שרון הילד רכוב על אופניים. תמונה מלאת אוירה וקסם שמתאימה ככפפה לרוח האלבום. אלבום ביתי ואינטימי. אנטיתזה לפופ הזוהר של 'גן חיות', וכל כך שונה מהדמות חשופת החזה סטייל ג'ים מוריסון ישראלי וגדודי המעריצות סביב בתקופת 'גן חיות'.

האלבום יצא ב-1995. באותה שנה גרתי בדירת חדר תל אביבית קטנה ומעופשת ברח' ארלוזורוב עם חברתי באותם הימים שירז בן עמי (כיום הסופרת שירז אפיק, בקרוב במדור זה), במקביל לגסיסתו למוות של אבי ז"ל מסרטן המוח באותה שנה.

מעבר לעובדה המצמררת שיש באלבום שיר שנקרא 'אבא', לא יכול לחשוב על אלבום שביטא באופן כל כך מדוייק את מצבי הנפשי באותה שנה מייסרת, שילוב של אהבה סוערת ודרמטית שלא צולחת, אבא גוסס וחיפושי דרך אישיים ומקצועיים. בנוסף ל'אבא' שכבר הזכרתי, זכורים לי מאוד לטובה 'מעט ממה שאת' ו'כנפיים' הקסומים והמרגשים מאותו אלבום.

לחיים יש את הדרך שלהם לקמבן סיפורים שטובי הסופרים לא בהכרח היו קודחים במוחם היצירתי ולפני מחס' שנים באופן בלתי צפוי ומפתיע לחלוטין הצטלבה דרכי שוב עם שירז כשעיצבתי לה לוגו ואתר וגם ריאיינתי אותה כסופרת בבלוג שלי. בסוף הראיון שירז שאלה אם ארצה לראיין את שרון מולדאבי שהכירה דרך בעלה יותם שעבד איתו בשנים האחרונות בחברת ההייטק Waves audio (שרון עבד שם כמנהל תכנים חדשניים). והנה מצאתי את עצמי מס' ימים לאחר מכן בשיחת זום מרתקת עם שרון מולדאבי, שמעבר לכל הטייטלים, חייב להודות שמדובר באחד המרואיינים הרהוטים, החכמים, הידענים והמרתקים שזכיתי לראיין.

באותה עת יצא לאור ספר הביכורים המשובח של שרון שנקרא 'להלל את החול'. הספר זכה בשנת 2020 בפרס שרת התרבות להוצאה לאור של ספר ביכורים ועוסק בזיכרונות אישיים ובמחשבות על עתיד החברה והתרבות בעקבות המהפכות הטכנולוגיות הקרבות, ממליץ על הספר בחום.

השנה גם זכיתי למתג את "מולדאבי הרצאות מוזיקה" עם לוגו ודף נחיתה בתהליך כייפי, יצירתי וסופר מקצועי מול שרון.
https://sharonmoldavi.com

 

ולפני סיום, ראיון קצרצר עם שרון על כתיבה וספרים:

הספר האחרון שהוצאת?
הספר האחרון שהוצאתי הוא גם הראשון, "להלל את החול". בגיל חמישים התחלתי לראשונה להרגיש שכנראה אני, אולי, יותר מלא מאשר ריק. שאולי כבר הבשלתי לפרידה מרגשי האשם, הרדיפה וההלקאה העצמית שהתמחיתי בהם במחצית המאה הראשונה שלי. הספר הוא מעין תעודה של המהלך הזה מה"אין" אל ה"יש".

יש לך רצון לכתוב עוד ספר?
יש רצון לכתוב עוד ספרים, רעיונות יש בשפע, מחכה לאנרגיה הנכונה שתחבר בין הבטן, הראש והמקלדת…..

ספר אהוב / משפיע?
בקטגוריית "הספר הכי משפיע" אציין שניים: סדרת "המאבק שלי" של קרל אובה קנאוסגורד שבאורח פלא, וללא סימני התראה מקדימים, שלחה אותי לכתוב ספר ראשון, והשני הוא "הדרך הקלה להפסיק לעשן" של אלן קאר, שאחרי עשרים שנות התמכרות לגמילות כושלות מניקוטין, כנראה האריך לי את החיים, מדד מיוחד של השפעה…. שינה אותם לא רק מנטלית או רגשית, אלא, טפו טפו, פיזיולוגית

סופר/ת אהוב במיוחד?
יש המון סופרים שעיצבו את חיי, ובשבוע הספר אציין ישראלים: "היהודי האחרון" של קניוק הוא לטעמי ה"אפר ואבק" של הספרות שלנו, דוד גרוסמן מאד קרוב לליבי, ובשנים האחרונות אני אוהב הרבה סופרות שאמנה את חלקן, שהרחיבו והעשירו את עולמי: אורלי קסטל בלום, אילנה ברנשטיין, צרויה שלו, לאה איני, נטעלי גבירץ, תהילה חכימי, יערה שחורי, נגה אלבלך, תמר מרין, דריה שועלי, שמרית לוסטיג, סנונית ליס, שירי ארצי, ריקי כהן, ענת לב אדלר, תמר גלבץ ז"ל.

לא בטוח שיש או שצריך לחפש מכנה משותף בין נשים כותבות כמו שאין באמת דבר כזה בגברים כותבים. אבל אחרי אלפי שנות דיכוי גברי, יש שמחה מיוחדת בכך שמה שהיה כה מוגבל וכלל לא מובן מאליו בדורות קודמים של קוראים, כבר טבעי לחלוטין אצלנו היום, קוראים וכותבות וקוראות וכותבים. העולם יהיה טוב בהרבה כשנשים תובלנה אותו.

במוזיקה הפופולרית העולמית זה כבר קורה , איכותית וכמותית, כשלושים שנה, ולתחושתי בספרות העברית אנחנו אכן מתקדמים. עדיין לא שיוויון, אולי עוד לא הובלה, אבל בדרך לשם. ובשנה האחרונה קראתי גם ספרי מקור מומלצים של ישי שריד, אסף שור, ארז שוייצר, גואל פינטו, ניב הדס, אריאל הורוביץ, וכל משתתפי סדרת "פוסט-קפ".