מאז ומעולם, מאז שאני זוכר את עצמי, נושא החברות מאוד העסיק אותי. כאח קטן לשני אחים גדולים שהיו די עסוקים בענייניהם (כשאני הייתי ילד אחי הגדול כבר היה בגיל ההתבגרות, לקראת גיוס), תמיד חיפשתי חברים, אולי כמעין פיצוי. היו תקופות (שכבר חלפו למזלי) שהייתי די אובססיבי בעניין.

חברות היתה ממש צורך קיומי. מאז, עברתי שינויים מאוד משמעותיים עם עצמי בעניין וחברות תפסה את מקומה הנכון. תוספת כייפית וחשובה מאוד לחיים איכותיים (כל מחקרי האושר והפסיכולוגיה החיובית מראים בוודאות שאנשים שחיים בקהילה חברתית ומוקפים בחברים טובים, הרבה הרבה יותר מאושרים מכאלה שלא), אבל לא צורך קיומי, בטח לא אובססיה. כייף לי בראש וראשונה עם עצמי, אני היום החבר הכי טוב של עצמי עם או בלי חברים ובכל זאת יש המון שאלות לגביי חברים…

מה זה חבר אמת?
האם יכולה להיות חברות אמת בין גבר לאשה (לא כזוג רומנטי)?
האם יש חשיבות למשך החברות?
האם חברות זה לכל החיים?
ועוד ועוד…

***

אומרים שחברים זה לכאורה המשפחה שאתה בוחר כי כידוע משפחה לא בוחרים. ובאמת אני רואה איך כל תקופה בחיים אני מוצא חברים שמתאימים למי ולמה שאני באותה תקופה. הייתי צריך בייסוריי גיהנום לשחרר את ההנחה המוטעית שחברים זה לכל החיים.

ואז משום מקום נכנס לי יום אחד משפט לראש ששינה לי את כל התפיסה בעניין: "כמו שחולצה שלבשת בגיל 16 לא תתאים לך כנראה בגיל 40, כך גם חברים". ושיחררתי. שיחררתי כל מיני חברויות שכבר לא התאימו למי ולמה שאני בנקודה הזו של חיי ורק גרמו לי סבל. בהתחלה זה היה מפחיד וקשה אבל לאט לאט נכנסו חברים חדשים לחיי. כאלה שמכירים ומקבלים אותי בדיוק כפי שאני היום ולא לפי סטיגמות שהתקבעו בגיל שש או שבע עשרה.

חבר אמת מבחינתי זה מישהו שאני מרגיש חופשי איתו, שאני יכול להיות הכי אני, נטול הצגות ומסיכות. שיש תחושה נוחה להתקשר כשקשה או רע ולפתוח את הלב ולדעת שהוא יקשיב. מישהו שכייף לדבר איתו, להחליף דעות, שיש הפרייה הדדית אינטלקטואלית ועניין בכל מיני תחומים. מישהו שכייף ללכת איתו להופעה או לדרינק בבר ולהרגיש שנהנית ו/או ניתרמת או תרמת משהו (אפילו הכי קטן).

משך החברות ממש לא פקטור מבחינתי וגם לא כמות / מספר המפגשים פר נקודת זמן. אני יכול לפגוש חבר מסויים פעם בחצי שנה ולהרגיש הכי נוח ומישהו אחר פעם בשבוע. אין לכמות המפגשים שום חשיבות כל עוד יש תחושה של אהבה, עניין ופתיחות.

שיחררתי עם השנים גם את הציפיות. כפי שאחי אמר לי פעם: "החיים מתחילים כשנגמרות הציפיות", בדיוק כך לגביי חברות. חברות מתחילה כשנגמרות הציפיות וגיליתי שכשאתה בא נקי ונטול ציפיות ושיפוטיות קורים ניסים. וכן יש לי היום לשמחתי גם חברות נשים. ממקום מאוד נקי, נטול הנחות וקבעונות שאני שומע לא פעם סביבי ("לא יכולה להיות חברות אמת בין גבר לאשה"). יש לנשים איכויות, עומק והקשבה שלצערי יש למעט מאוד גברים, אז למה לוותר על זה? (כל על עוד שומרים על גבולות מוגדרים כמובן). ותמיד פתוח ונכון לחברויות חדשות ולשמחתי הכרתי בשנים האחרונות לא מעט חברים וחברות חדשים וזה מאוד כייפי ומרגש.

אחרי הרבה הרבה שנים של התחבטויות נפש ולא מעט סבל אני יכול להגיד בפה מלא שבגיל חמישים ושתיים מצאתי סופסוף את המקום הנכון והמדוייק לי בנושא הגדול והחשוב הזה שנקרא חברים ואני מאוד מאוד מאושר עם זה ❤️🙏