נושא שמאוד מעניין אותי לאחרונה זה אם אנשים נעשים פחות או יותר חברותיים עם השנים?
האם זה עניין נסיבתי? האם הצורך באנשים משתנה בהתאם לנסיבות? נניח אדם נשוי עם משפחה צריך לראות אנשים במינונים קטנים יותר מרווק? האם כמו שאמרו לי לא מעט אנשים שכשהילדים יוצאים מהבית, אנשים חוזרים לחיי חברה פעילים כמו בגילאי העשרים? ומצד שני יש כאלה שמישתבללים עם הגיל לתוך עצמם ופחות ופחות צריכים אנשים וקשרים…
אני יכול להעיד על עצמי שהצורך שלי באנשים / חברים נשאר בכל הגילים והגילגולים של חיי די אחיד וגבוה…תמיד היה לי צורך פנימי, אמיתי ואותנטי באינטראקציות משמעותיות.
בעיניי אין דרך מתגמלת יותר ללמוד על עצמך ולהתפתח דרך הראי שקשרים אנושיים אותנטיים משמעותיים מציבים ומשקפים לנו וזה כמובן בנוסף לכייף, להפרייה הדדית, בילויים משותפים וכו׳.
בתמונה אני (הכי נמוך באמצע עם טי-שירט כחול/לבן) וחברים בונים סוכה מפוארת אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת ❤️
