זכרון הוא עניין ממש טריקי…חשבתי על זה, לדוגמא הילדות, מהרגע שאנחנו מתחילים לזכור, נניח מגיל 3 לצורך העניין עד גיל 13, סה"כ 10 שנים (3650 ימים!!!) בסוף כל הטררם הזה מתמצה ב-50 -100 תמונות סטילס של רגעים כאלה ואחרים ששרדו בזכרון.
היום הראשון בכיתה א', חלוקת אלפוני, הטיול השנתי הראשון, הפעם הראשונה שקניתי תקליט, הסרט הראשון בקולנוע עם חברים (נדמה לי 'מלחמת הכוכבים' ו/או 'הלהקה') אבל ימים/שבועות/חודשים שלמים שהתרחשו בהם מליון ואחד דברים התאדו כאילו לא היו. עשר שנים שלמות מתמצות בסוף בכמה עשרות תמונות סטילס בזכרון. זה מטורף! לאן הולך כל המידע הזה?
וכך גם עם כל תקופה אחרת בחיים (נעורים, תיכון, שנות העשרים ווכן הלאה). דור הילדים של היום מונצח הרבה יותר בתמונות ובוידאו כמובן.
מודה שאני קצת מקנא בהם על זה. הלוואי שיכולתי להיכנס לאיזו תיקיה במחשב ולראות עשרות סירטוני וידאו של כל תקופות חיי, כפי שהבנות שלי יכולות לעשות. מעניין אם זה משנה משהו בעניין הזיכרון…כי הרבה פעמים נדמה לנו שאנו זוכרים משהו ולמעשה אנו זוכרים את התמונה שהנציחה את הרגע ולא הזכרון עצמו.
