אחה"צ אחד השבוע הלכנו כל המשפחה, הילית, רומי, ליה ואנוכי לאיזה סידור. עמדנו שם חסרי סבלנות וכהשגיע תורינו, יצאה המנהלת הראשית לקראתנו, נעמדה מולי עם חיוך ואמרה בפה פעור: "א-ל-ד-ד? אני לא מאמינה!".

הבטתי עליה ולא הבנתי מה קורה ואז היא שאלה: "אתה לא זוכר אותי?"
הסתכלתי טוב טוב ולא זיהיתי כלום, אבל ממש כלום ועניתי במבוכה: "מתנצל אבל אני לא מזהה לצערי, אלי הכרת את אחי ואת מתבלבלת?" והיא המשיכה:

"לא מה פתאום, זה אתה, אלדד בוברוביץ', זה שם שקשה לשכוח, אין הרבה! היינו חברים מה זה טובים, שירתנו יחד חצי שנה בצבא באותו בסיס ואחרי זה דרכינו הצטלבו שוב בלימודי גיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. הרבה שיחות נפש, זוכרת שאתה מחולון ועוד דברים. אגב, לא ממש השתנית. חוץ מהמשקפיים הכל אותו דבר".

וואהו זה היה מביך ומפחיד. לא עלה לי שבב של זיכרון או זיהוי כלשהו. לא היה לי מעולם מקרה כזה ואני מחזיק מעצמי בן אדם עם זיכרון טוב. המחשבה שפרק שלם מהחיים נמחה כלא היה ממש הטרידה אותי עוד מס' ימים לאחר הפגישה.

ישבו במשרד שלה על העניינים שלשמם באנו משהו כמו חצי שעה. כשנכנסנו חזרה לרכב דיברנו על המקרה והסכמנו כולנו שמדובר בבחורה מדליקה ומעניינת ולעצמי חשבתי שגם אם לא זכרתי אותה מהעבר, שמחתי לגלות שהטעם שלי באנשים כנראה לא השתנה והוא היה לגמריי לא רע גם בצעירותי 💛

נ.ב החלפנו טלפונים והיא הבטיחה שהיא תשלח לי תמונה מאז, אולי זה יעזור לי להיזכר, בכל זאת 35 שנה ואנשים לפעמים משתנים מאוד.