(פוסט קצת אחר לט״ו באב).
וידוי קטן…אנחנו עוברים פה טיול מטורף, ממש מסע מיוחד משפחתי ואישי, אבל לא אחת צץ לו שוב קונפליקט הפייסבוק ביני לבין אשתי. הצורך שלי לשתף ולתקשר את הטיול תוך כדי תנועה עם העולם (דרך הפייסבוק) לעומת הצורך שלה להימנע ולהיות רק בחוויה, נטולת שיתופים כמובן.
האינסטיניקט הבסיסי שלי הוא להמשיך לשתף כי זה אני וחלק אינטגרלי מההנאה שלי (שלטעמי לא פוגמת בעוצמת החוויה). מצד שני יש את אשתי שאיתה אני מטייל וחי, סוג אישיות אחר שפחות זקוק לפידבקים חיצוניים וצריך להתחשב גם בה, אז מה עושים?
התשובה היא כנראה כמו בחיים לא שחור לבן, זה לא הכל או כלום, הפתרון נמצא בדרך כלל באפורים. לזכותנו אני יכול להגיד שאנחנו מתקשרים בינינו את הקונפליקט הזה, לא מגיעים למריבות היסטריות בעניין ואשתי כן עושה מאמצים לחיות עם זה בשלום ולאפשר לי את זה בהכירה אותי ואת האישיות והצרכים שלי.
היא מבינה שהפייסבוק נותן לי, כמו לרבים אחרים, מענה להמון צרכים (חלקם מאוד עמוקים), פסיכולוגיים (הצורך בתשומי שקיים בי), מימוש תחביבים (האהבה לכתיבה), חיזוקים חיוביים (התגובות לפוסטים וכו') ועוד.
אז איפה הבעיה? כשאני מגזים ועובר את המינון…כשבמקום להיות בסיטואציות מסויימות כאן ועכשיו, הראש כבר עסוק באיך זה ייראה בפוסט ואיך לכתוב את זה נכון (אגב אני משוכנע שכולם עוברים את זה פה ושם מי יותר ומי פחות ומי שאומר אחרת לא דובר אמת).
אתמול למשל כשהגענו לדירה בליסבון, כל כך התלהבנו מהעיר (הבאמת מדהימה!) ומהדירה (ההורסת), כל הסיטואציה היתה וואהו וישר העליתי פוסט, היא שיתפה עם זה בהתחלה פעולה אבל אחרי זה כשהרמנו כוסית (מהיין שבעלת הבית הכינה לנו בדירה), הוא התבאסה שאני ממשיך להתעסק עם הפוסט בלענות לכולם במקום להיות נוכח כל כולי ברגע באמת קסום ובמקרה הזה היא צדקה לגמרי.
אז מה המסקנה?
לעשות עם עצמי הסכמים וחוקים בעניין (כי כמו בכל דבר, כשאין כללים נוצר כאוס). הסכמים עם עצמי יכולים להיות כמה פעמים ביום במהלך הטיול אני מעלה פוסטים, באיזה מצבים אני לא מעלה, ומתי באמת חשוב להגיד משהו לעולם.
מודה שלפעמים יש פוסטים שבדיעבד אני אומר לעצמי "אפשר היה לוותר על הפוסט הזה"(אתמול למשל העליתי פוסט מקסים כשהגענו לדירה ושעתיים אחריו העליתי עוד אחד שהיה מיותר לגמריי) כי בסוף הכל עניין של מינונים ולפעמים אני מגזים, מודה.
מעניין אותי כמה אנשים חווים את התחושות האלה? שהפייסבוק משתלט לפעמים על החיים? שיש את המצבים האלה שסתם בוהים בפיד ופתאום קולטים שעפו שעתיים יקרות בתחושה של כלום? הצורך בתשומי (לייקים וכו') וההתבאסות מהצורך הזה? הזמן שצריך להקדיש למענה לכל התגובות כשמדובר בפוסטים עם תפוצה רחבה (גם סוג של קושי לפעמים הזמן שזה גוזל, במיוחד כשאתה פולני מנומס ומרגיש צורך לענות בטקסט אישי לכל אחד ואחת)…ועוד תחושות שהפייסבוק וההתנהלות ברשתות החברתיות מעלה.
בתמונה אני והילית אשתי היקרה שתמיד דואגת להגיד לי את האמת (גם כשהיא לא נעימה) ברגע קסום ❤️
