מאחורי כל תמונה בדרך כלל יש סיפור ומאחורי סדרת תמונות שהעליתי בימים האחרונים, על אחת כמה וכמה. הסיפור שלי הפעם הוא הטיסה והטיול שלנו השבוע לדרום איטליה בקורונה שהתחיל למעשה אי שם לפני שנתיים מינוס פלוס. אשתי (חולת חו״ל וטיסות) הזמינה לנו כהרגלה כרטיסים לטיול קיץ משפחתי לאיטליה בתקופת החגים.

מעבר לערך, ולחשיבות הגדולה ששנינו רואים בטיולי קיץ משפחתיים עם הבנות (מקפידים על זה כמו שעון שוויצרי כל קיץ או בחגים, מאז שהבנות היו בנות שבע), היה לאשתי חלום ענק לחזור לאיטליה לטיול עם הבנות ואיתי. מכיוון שלמדה חמש שנים אדריכלות בפירנצה ומילאנו, דוברת איטלקית שוטפת ומתגלגלת, יש לה סנטימנט מיוחד למדינה המהממת הזו.

לפני שנתיים אחרי שארגנה שבועות את הכל, הטיול בוטל בגל הראשון והסגר שבא בעקבותיו ואז באופטימיות הבלתי נלאית שלה הזמינה אחרי הסגר הראשון שוב כרטיסים (״מה אתה דואג כל הזמן? זה ייגמר בטוח עוד מעט וגם אם לא, כבר יהיו בטח חיסונים״), לפסח 2020 למרות הפצרותיי החוזרות ונשנות לא להזמין. גם בפעם הזו הטיול בוטל בגל השני.

לפני מס׳ חודשים החליטה לנסות שוב. ״תקשיב מצאתי טיסות במחיר לא ייאמן ואת המלונות אפשר לבטל כמעט עד הרגע האחרון, במקרה הכי גרוע נפסיד רק את עלות הכרטיסים, אתה יודע כמה זה חשוב לי״.

הפעם כבר לא התווכחתי. מה עוד שהבנות חתמו את הדיון במקהלה במשפט המחץ:
״אבא מה אכפת לך, אתם כמו גידי ואהרוני: אתה גם ככה לא עושה כלום, אמא עושה הכל, כולל כל ההכנות, והאירגון ואתה רק עולה למטוס אוכל, שותה ומקטר בחינניות״.
תכלס צודקות, השתכנעתי, ״יאללה נוסעים״. בתוך תוכי הייתי בטוח שגם הפעם זה בטח יתבטל, אז הייתי רגוע.

והנה שעות הפכו לימים וימים לשבועות ולפתע המועד התקרב והטיול עדיין עומד על תילו בתוקף, שריר וקיים ואז נחשו מה קרה? החרדות הישנות הטובות הרימו ראש והתחילו לזנב בי. התחלתי להילחץ, לא היה לי חשק לטוס.

מעבר לעובדה המפחידה לכאורה כשלעצמה, לטוס בתקופת קורונה, מודה שהנטייה הטבעית שלי היא להתעצל, לבחור באופציה הנוחה. תמיד אבחר באוטומט שלי בשיגרה המוכרת והטובה שאני כל כך אוהב!

לקום ולעשות הליכת בוקר בשכונה, לחזור להתקלח, לאכול ארוחת בוקר בריאה ואז לעלות לסטודיו הכייפי שלנו, לשים איזה תקליט פגזי ולעצב ולכתוב. מה צריך יותר מזה? למה לחפש צרות? למה להתגרות בגורל?״.

אבל באמת של החיים, אני יודע שהתחתנתי עם אשה לא חרדתית, הרפתקנית, שתמיד אוהבת לצאת מאזור הנוחות ומצליחה בדרך כלל להוציא גם אותי משם והיא אמרה:
״תפסיק כבר, אתה תמיד עם החרדות האלה ובסוף מודה לי. תאמין לי שאפשר לקבל קורונה גם בארץ. דוקא לטיסה כולם עולים מחוסנים ועם בדיקת קורונה תקינה יום לפני, כך שהסיכוי לקבל קורונה בטיסה ממש ממש נמוך. חוץ מזה אתה יכול להיכנס לרכב ולנסוע ל״קוסם״ בשישי בבוקר ואיזה מופרע ייכנס בך מאחור, אז לא תנהג יותר? אין לזה סוף. צריך לחיות! כמה הזדמנויות כאלה עוד יהיו לנו לטייל עם הבנות? עוד מעט כבר יהיה להן בטח חבר ואז צבא ולימודים וכו׳ יש לנו עוד הזדמנויות מעטות לטייל איתן במתכונת הזו וזה כל כך חשוב לגיבוש שלנו כמשפחה״.

כבר השתכנעתי לנסוע ואז יומיים לפני הטיסה היה לנו ריב גדול, לא זוכר אפילו על מה, ותפסתי על זה טרמפ ובלהט הריב הכרזתי שאני לא מצטרף לטיול.
״אין בעיה, אתה ילד גדול, לא אכריח אותך״, אמרה אשתי בעצב של השלמה (שנגע לליבי מאוד חייב להודות).

כבר ראיתי בדמיוני איך אני אומר כן ללקוח סופר חשוב ומרגש שחשב להיפגש איתי אתמול ונאלצתי לדחות בצער רב את הפגישה לשבוע הבא בגלל הטיול (עוד סיבה רצינית לביטול).
מעבר לקורונה, גם עניין הסינוסים שלמדתי לחיות איתם בשלום בחצי השנה האחרונה ללא משאפים, הלחיץ אותי מאוד בעניין של הטיסה (בעבר, יחד עם המשאפים, תמיד היו לי בעיות עם גודש באף ולחץ באזניים אחרי טיסות, אז אללה איסטור מה יהיה עכשיו בלעדיהם?).

ואז יום לפני הטיסה קמנו באיזה בוקר בחדר החדש והמקסים שלנו על הגג ואשתי חייכה אליי ואמרה;
״תגיד לי אתה רציני? איך אתה יכול לעשות את זה? אתה יודע כמה עבדתי על הטיול הזה, כמה הוא חשוב לבנות שמחכות לו שבועות…אתה תצטער על זה, תחשוב עלה זה שוב ותאמין לי שאתה תודה לי על זה״.

חשבתי ואחרי שעה אמרתי לה: ״יאללה נוסעים״. כל כך מודה לה על זה, אין לתאר!
חוויתי פה ימים מהמאושרים בחיי! כל כך כייף לנו יחד כמשפחה וגם המחשבה שהתגברתי על עצמי ובמיוחד על הפחדים והחרדות עושה לי תחושה נהדרת.