החיים, אם נרצה או לא, בנויים ממש כמו בספר, מפרקים (די דומים אצל רובנו):

לידה, גדילה, פעוטון, גן, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, צבא, לימודים או השתלמות, ביסוס קריירה, הקמת משפחה, התבגרות, הזדקנות ולבסוף המילה שאנו לא אוהבים להגיד בקול רם ואפילו לא לחשוב עליה. בכל השלבים האלה, תמיד יש את היום הראשון המובחן של אותו שלב…או במילה אחת, התחלה.

יש משהו מאוד מרגש בהתחלות ולא תמיד פשוט וקל. לא סתם יש את המשפטים האלה שתמיד אתה שומע סביבך בילדות…"כל ההתחלות קשות, אחר כך יותר קל" וכו'.

אצלי, אני מודה, למעט התחלות של קשרים רומנטיים שהכי אהבתי בעולם כשהכל עוד מסתורי, לא ידוע ומרגש, כל ההתחלות האחרות (גן, בית ספר, תיכון, צבא, מקומות עבודה, הורות), זכורות לי כקטע לא כייפי בלשון המעטה. פשוט לא אהבתי התחלות. תמיד רציתי להיות כבר אחרי ההתחלה, בשלב שהכל זורם…להרגיש כמו דג ששוחה במים בבטחון ובשלווה, מכיר את הכללים, יודע מי נגד מי ומה עושים פה.

היום הראשון של כתה א' היה מבאס במיוחד. זכור לי שממש לא רציתי ללכת וכשהגענו לבית הספר, ביום קיץ להוט במיוחד של תחילת ספטמבר, שמו אותנו במן מגרש מסדרים סובייטי צפוף והזעתי את עצמי לדעת תחת חולצת הדיאולן התכלת הנוראית (מי שחווה את החולצה הזו בטוח מבין על מה אני מדבר)…סבלתי מכל שניה. כנ"ל ביום הראשון בתיכון ובטח במגרש המסדרים במחנה 80 ביום הראשון של הטירונות.

עם השנים למדתי להנות מההתחלות…מצאתי דרך נעימה לקחת את הזמן ולהתבונן, להיות במעין תחושה שאתה צופה בסרט, אבל להבדיל, אתה חלק ממנו, שחקן בקאסט וזה נורא כייף. לאט לאט אתה מגלה את האנשים, מוצא את אלה שנוח לך להתקרב אליהם, מבין את הכללים, וזורם עם התחושות והרגע, ללא צורך להיות כבר בשלב הבא, כשהכל כבר ידוע, מוכר ושגרתי (וכפועל יוצא של השגרה יכול גם לשעמם לעיתים).

הבנתי שיש משהו מאוד מרגש בהתחלות, דוקא מהמקום של הלא ידוע והגילוי המתמשך. והיום, ממרומיי גילי, אני חושב שכל החיים הם סוג של התחלות. כל יום הוא התחלה וכל רגע באותו יום יכול להביא איתו משהו חדש ומרגש, הכרות מפתיעה, פרוייקט מעניין ואין לדעת מה יילד הרגע הבא…המסתורין של החיים ❤️🙏