השביל הזה מתחיל כאן

ביום שבת ביקרנו אצל אמא שלי וכל פעם כשאנחנו באים לביקור ועולים בשביל הכניסה של הבניין, אותו בניין בו בו נולדתי וגדלתי, אני נזכר ברגע של הצילום הזה…בדרך ליום הראשון בכיתה א'.

זוכר את המגע של חולצת הדיאולן התכלת המעומלנת שאף פעם לא סבלתי, את הצפיפות הבלתי נסבלת על הטריבונות שהושיבו אותנו סביב מגרש הטקסים בבית הספר, את אמא שלי ממול מנפנפת אליי ומחייכת בהתרגשות, את הפרפרים בבטן והרצון לחזור עם הוריי באותה שניה הביתה, את החשש מהלא נודע! הכל נראה כאילו היה אתמול.

השביל כבר שופץ והשתנה לגמריי אבל התחושות עדיין שם, טריות לגמריי, כאילו לא חלפו 47 שנה !