חוויתי אתמול בערב אירוע רגשי מטלטל שהפגיש את המציאות עם זיכרון מאוד משמעותיי בחיי והפער היה מאתגר.
התארחתי בתכנית הרדיו ה'קרימינלס' של הקרמינולוגית והמרצה גילי בר דויד בתחנת הרדיו האינטרנטית 'רדיו ליפס'. התחנה שוכנת בקומה השניה של המרכז השכונתי 'כיכר סירן' בשכונת נאות רחל בחולון, מעוז ילדותי, צמודה ממש למה שהיתה חנות התקליטים המיתולוגית 'צליל וזמר', בה ביליתי ימים ולילות, מגלה עולמות תוכן, אינספור תקליטים ומוזיקה חדשה ומרגשת שנתנה טעם משכר לילדותי ונעוריי.
שם במרכז חווינו אהבות ראשונות, חיכינו בתור ארוך ובלתי נגמר לסלייס פיצה ב'פיצה הוליבוד', ליקקנו בתאווה גלידה פונץ' בננה מצופה שוקולד עם סוכריות קטנות בגלידריה שבקומת הקרקע עם מושבי הסקיי הירוקים סטייל דיינר אמריקאי והסתפרנו במספרה היחידה בשכונה עם האטרקציה הבלתי נתפסת: מושב דמוי סוס בקרוסלה של לונה פארק. גם כל הישיבות הבטלות בתיכון עם החבר'ה אחרי פעולה בקן הנוער העובד והלומד הסמוך, היו שם, בפלפל 'פנטום' שבקומת הקרקע.
לא ביקרתי במקום עשרות שנים וההלם היה גדול. את פני קידם מרכז מוזנח עם קירות צבועים שפריץ ישן מתקלף, ריצוף שיש סדוק, חוטי חשמל משתלשלים מהתקרה לקירות, והמון חנויות עלובות וכעורות, חלקן ריקות ונטושות. גם חנות התקליטים 'צליל וזמר' הפכה לפרפומריה מוזנחת, עולב אמיתי ושובר לב.
ואז בשידור והראיון הנפלא של גילי בו דיברנו על ילדות, מוזיקה וחנות 'צליל וזמר' הסמוכה שקיר אחד בלבד מפריד בינה לבין תחנת הרדיו, חזר המרכז לכמה רגעים כבמטה קסם של פיות, להיות המרכז המפואר והמרגש של ילדותי, מקדש נכסף אליו צעדתי נרגש עם דמי כיס שחסכתי באדיקות לרכוש את התקליטים הראשונים בחיי של 'גזוז' ו'סופרטרמפ'.
