זה לא ייאמן כמה הפעילות המאוד טבעית לי, משוחררת ואינטואיטיבית שלי פה בפייסבוק, יוצרת תגובות כל כך קיצוניות ומנוגדות.
אני מבחינתי בחוויה הפרטית שלי פשוט מביא את עצמי באופן הכי משוחרר אמיתי ואותנטי. כותב ומשתף ללא עכבות על מה שמעניין אותי. לבטים וחוויות מהיום יום של החיים, תקוות, שמחות, פחדים וחרדות, קצת פוליטיקה (משתדל לא להגזים עם זה, זה יוצא רק כשאני כבר ממש לא יכול להתאפק ובד״כ אחריי שנייה מצטער שכתבתי), המלצות תרבות (סרטים, הופעות, תקליטים, ספרים), וחוויות מקצועיות.
מצד אחד אני מקבל המון אהבה והערכה, כותבים לי לא מעט אנשים בפרטי שמציינים שמאוד אוהבים את הכתיבה שלי, עוקבים וקוראים ויש גם כאלה שכותבים לי שאני נותן להם המון השראה. גם לא מעט מאלה שפונים אליי בענייני עבודה מציינים קודם לטובה את הכתיבה תוך הדגשה שעוקבים וקוראים בהנאה.
מהצד השני, בכמות קטנה משמעותית מהמצדדים ובכל זאת קיימת, אני חווה לא מעט לגלוג, זלזול, סקפטיות על צורך מוגזם שלי לדעתם בתשומי, על רצון בלתי נגמר לחיזוקים, על חוסר גבולות ברמות פאטתיות וכו׳. מישהי אפילו הגדילה לעשות כתבה לי לא מזמן בתגובה ציבורית באחד הפוסטים שהפוסטים שלי מלנכוליים, פסימיים ומדכאים.
החלוקה זו בין האוהבים לאלה שפחות קיימת גם במעגלים הקרובים ביותר אליי של המשפחה הגרעינית והמורחבת וזה נראה לי טבעי ובסדר גמור שזה יהיה כך.
לכולם אני אומר את הדברים הבאים:
1. ביל קלינטון, אחד הצ׳ארמרים הגדולים שדרכו פה על הכדור אמר פעם שמה שלא נבחר לעשות, סביר להניח שחצי יאהבו וחצי לא. צודק לחלוטין!
2. אני שלם לחלוטין עם כל מה שנקרא ״אלדד והפייסבוק״. זה כייף לי, כי אני במהות אדם פתוח נטול פוזות ובעיקר אוהב אדם ו״סטורי טלר״ בנשמה. תמיד אהבתי לשתף את החיים שלי, עשרות שנים לפני הפייסבוק. יעיד על כך כל מי שהכיר אותי בנעורים.
3. אני לא כופה את עצמי על אף אחד. זה הכייף בפייסבוק. כל אחד יכול בלחיצת כפתור להחליט את מי ומה הוא רואה בפיד שלו ומי שאני לא בא לו בטוב, וזה בסדר גמור, יכול לעשות ״נו פולואו״ , או ״נו פריינד״.
4. החשיפה הזו מביאה באמת מבלי שהתכוונתי גם לא מעט עבודה וזה בונוס לא קטן.
