ככל שאני מתבגר, מתאמן ולומד להכיר יותר ויותר את עצמי ואת העולם, אני מבין שהמפתח לאושר שלי נמצא אצלי. ורק אצלי. אני האחראי הבלעדי על השמחה שלי ולא אף אחד אחר. לא אשתי עם כל הכבוד (ויש כבוד) ולא אמא שלי, אחים, חברים, לקוחות, מכרים, ביבי או השכן מקומה רביעית.

לצערי לא תמיד היתה לי את ההבנה הזאת. בגילאים צעירים יותר הגישה שלי היתה קורבנית לחלוטין…כמו שניסח יפה ארצי ב"ירח", "האשמתי את העולם בכאביי", אמא שלי, אבא שלי…שתו לי, אכלו לי, בלעו לי .

בנוסף היו לי את האמונות המוטעות שיש בגילאים צעירים שאם רק יהיה לי את זה ואת זה, אהיה מה זה מאושר. אם תהיה לי חברה יפה כמו רנה זלווינגר אהיה מה זה שמח ואם גם אשיג משרת מעצב גרפי כמו שחלמתי בכלל אני מסודר. אז השגתי (חברה יפהפיה ומשרה לא רעה כמעצב גרפי), ואחרי אופרייה של מס' ימים חזרתי לאותו בור לא מרוצה.

רק אז, יחד עם עוד הבנות שבאות עם הבגרות החלפתי דיסק והחלה לחלחל ההבנה העמוקה (רגשית לא שכלית) שאף אחד לא עשה לי שום דבר רע ובטח לא בזדון. הכל בחירות שלי ואט ואט, צעד צעד, שיחררתי את הסביבה שלי (במיוחד את הוריי, האחים שלי וגם חברים) מהאחריות המעיקה הזו שהם לגמריי לא ביקשו או בחרו.

גם הבנתי שבדיוק כמוני וכמו כל אחד אחר, הם עסוקים בכאבים ובריפוי הפצעים שלהם עצמם…ויש משהו כל כך כייפי בשחרור הזה ובהבנה הזו שאתה אחראי לגורלך. אתה ורק אתה. לא אף אחד אחר. וזה לגמריי לא תלוי בגורמים חיצוניים (עבודה, חברים, בני זוג, כסף וכו'). הכל בפנים. יום טוב חברים יקרים 🙏❤️