יש המון דברים בילדות שנצרבים לנו בנפש. כל מיני תכונות של ההורים, כולל התנהגויות שלהם שפחות אהבנו. לכולנו יש את זה, ככה אנחנו בנויים. בני אדם.
הדבר שאני הכי שונא שקורה לי לפעמים עם הבנות זה שאני מוצא את עצמי חוזר על התנהגויות ספציפיות שהכי לא סבלתי אצל הוריי.
הרבה פעמים כשהייתי מבקש מהם משהו, בד"כ סביב כסף, והם לא רצו לתת והייתי מתחיל להתווכח איתם על קבלת הכסף עד דמעות ובסוף הם היו מתרצים ונותנים. אבל גם כשכבר קיבלתי התקשיתי להנות מזה כי תמיד זה קרה בקושי, אף פעם לא בנדיבות ובכייף.
היום זה קרה לי, אבל הפעם מהצד ההורי.
קמנו בבוקר, אכלנו התארגנו ורומי הלכה לעבודה (עובדת בריבר). התכוננתי לעלות לסטודיו לענייני עבודה, חלקם די דחופים. איך שהתיישבתי על המחשב טלפון מרומי:
"אבא אני מה זה מתנצלת, אתה יודע שאני לא מבקשת כמעט אף פעם אבל האוטובוס מאחר להגיע ואני מאחרת למשמרת, פליז קח אותי" (היא נערה אחראית ברמות).
"אוף רומי זה מה זה תקוע לי, התכוונתי הרגע להתחיל לשלוח מלא דברים דחופים, מה היית עושה אם לא הייתי בבית?".
"נו אבא, אל תבאס אתה יודע שאני באמת עושה תמיד הכל כדי להסתדר לבד. אם לא היית בבית הייתי כנראה מסתדרת איכשהו אבל אתה כן בבית אז פעם אחת תעזור לי".
ירדתי לאוטו עם פרצוף תחת ושוב התלוננתי על זה והיא התחילה לבכות.
"למה אתה עושה לי כזו הרגשה רעה? אני הבת שלך, אם כבר באת אז תיקח בכייף".
האמת, הלב שלי נחמץ, כל כך הרגשתי אותה ואת אלדד בן ה-16 חווה את זה מהצד ההפוך. כמובן התנצלתי והודיתי לה על השיעור החשוב הזה!