הביקוש לאהבה

זה מחזה לא ייאמן לראות את ההלם שאוחז בילד המגלה לראשונה שמישהו/י שהוא נורא אוהב / רוצה לא מחזיר לו אהבה בחזרה.

זוכר את ליה הבת שלי בוכה לי בהיסטריה מכמירת לב על אחת מסגניות מלכת הכיתה שפגשה בכיתה ב׳:
״אבל אבא זה לא פייר אני כל כל טובה אליה, למה היא ככה איתי?״. לך תסביר לה שזה לא קשור אליה ושהעולם לא תמיד פיירי, בטח בכל הקשור לענייני אהבה.

הקטע המטורף הוא שגם אנחנו המבוגרים שכבר ראינו וחווינו הכל ולכאורה מחוסנים ויודעים את התורה כולה, יכולים ליפול שם שוב ושוב ולהיפגע כמו…ילדים.

גם לי זה קרה השנה מס׳ פעמים. אנשים שהייתי סופר נחמד אליהם, מלא אהבה וטוב, הפנו לי כתף קרה ומנוכרת.

אם אגיד לכם שזה לא פוגע, אשקר רק שההבדל היחיד אבל הכל כך משמעותי מהילד הפגוע הוא שאני יודע להבדיל, לעשות את ההפרדה, להבין שזה שלהם.

אין לזה שום קשר אליי ואני לא לוקח את זה על עצמי. אחרי הגילוי והתבאסות קצרה, מתקדם הלאה. לא מנסה לשנות את הסיטואציה בכוח (מה שהיה קורה לי לעיתים בגילאים יותר צעירים במקרים דומים), ובטח לא באובססיה להבין למה זה ככה.

פעם מתוך הרס עצמי הייתי מזמן לעצמי שוב ושוב את המקומות האלה. איפה שלא רצו, ביקרו, ליגלגו, היו ציניים, הייתי מתייצב כמו חייל ממושמע (כל מיני שיחזורים מהילדות, אבל זה לפוסט אחר).

היום זה בדיק להפך. לא נשאר שניה מיותרת במקומות מהסוג הזה, אבל עדיין מקפיד לא לאבד את התמימות הראשונית ולבוא תמיד בידיים פתוחות ומושטות, נטול ציניות ושכבות הגנה מיותרות שמעקרות כל רגש.

כמו ששמעון פרס ניסח בחכמה:
״עדיף לחיות חיים אמיתיים ומשמעותיים גם אם זה אומר להיפגע פה ושם, מאשר להיות ציני ממורמר מלא שכבות הגנה״.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *