דיסוננס תחושתי

לפני 25 שנה בהיותי בן 28, הייתי בדאון של החיים. אבי ז"ל חלה במפתיע בסרטן המוח ונפטר כעבור שמונה חודשים. לא מצאתי את עצמי בזוגיות וגם בקטע המקצועי לא הרגשתי בבית (כגיאוגרף).

סביבי לעומת זאת היתה תחושת אופוריה. נחתם הסכם השלום עם ירדן, אנשים שוכחים את זה, אבל היתה תנופה כלכלית אדירה בעקבות הסכמי השלום שנחתמו עם הרשות (אוסלו) ועם ירדן. חרם של שנים על ישראל הוסר באחת. נכנסו לארץ מקדונלדס ועוד המון חברות שהחרימו את ישראל שנים והחלה תנופה כלכלית מטורפת בעקבות השקעות מאסיביות של חברות בינלאומיות בארץ. אני אז הרגשתי איזה באסה שהכל מסביב פורח, אבל אצלי בפנים נבול.

אמא שלי תמיד מזכירה לי כשחזרתי לגור אצלה באותה תקופה בחדר נעוריי (בדיוק יצא אז השיר של אהוד בנאי 'מהרי נא', הרגשתי שנכתב לכאורה לכבודי), אחרי שהתפטרתי ממשרד לשמאות מקרקעין שעבדי בו כגיאוגרף, נסעתי לחודש לבקר את אחי יובל בסן פרננסיסקו וכשהיא הסיעה אותי לשדה התעופה אמרתי לה:
"מה יש לי בחיים? אין לי כלום. לא דירה, לא בת זוג ולא עבודה".

ועכשיו, כעבור 25 שנה, מהפך!

בפנים, הכל מתחבר לי. האהבה לאנשים, לעיצוב, לכתיבה ולמוזיקה. אני מגשים את עצמי כמו שלא הגשמתי מעולם. בעיצוב (מיתוגים ואתרים), בכתיבה (כתיבה אינטנסיבית בפייס ובבלוג שלי 'החיים על פי אלדד', ראיונות עומק בבלוג שלי עם מוזיקאים ואנשי תרבות ותקשורת שאני מעריך, סקירות מוזיקה באתר 'בכיוון הרוח' וב'יוצאים קבוע TLV'), ובמוזיקה (הרצאת ביטלס יחד עם המוזיקאי יהלי קינן במסגרת המיזם Come Together עם יהלי ואלדד).

ועכשיו מתפלל שיבוא יום והכל יעבוד נפלא גם בפנים וגם בחוץ. לצערי כרגע זה נראה מאוד רחוק (הקטע של החוץ).