הלילה חלמתי על אבא שלי ז״ל (אולי בגלל שאתמול התכתבתי על נושא אבות שאינם עם מיכל ניב נהוראי בעקבות פוסט שלה), אז בחלום פתאום הוא נכנס בשיא הטבעיות לבית שלנו והכרתי לו את רומי וליה והילית וזה היה מרגש ועורר בי המון געגוע אליו, געגוע שתמיד קיים ברקע.

תכלס אני מרגיש שהוא לא מפוענח בעיניי. הייתי בן 30 כשהוא נפטר, עסוק מאוד בעצמי, בדאגותיי, בחרדותיי, בעתיד הלא ידוע וכו׳ ואני חש שלא ממש הכרתי אותו. את העולם שלו. החלומות שהיו לו, האכזבות, דעותיו בכל מיני נושאים שלו היה חי היום, מהמקום שאני נמצא בו היום בחיי, היתה לי יכולת יותר גדולה לברר, לבדוק, להכיר.

חייב להודות שגם בלי קשר לאבא שלי, בתור אדם סנטימנטלי עם נטייה חזקה לנוסטלגיה, געגוע הוא מושג מאוד נוכח בחיי.

געגוע לתקופות, געגוע לאנשים שהיו ואינם עוד לצערי, לאנשים שאני לא בקשר איתם יותר, למדינה שהיתה ואיננה, לנופים, לאוכל, לתחושות, למי שהייתי בכל מיני תקופות בחיי, לילדות, ליצירה חדשה של אמנים שאהבתי ואינם עוד (אריק איינשטיין, ג׳ון לנון, מאיר בנאי, דיויד בואי, לאונרד כהן, לו ריד, פרינס) לי ולתמימות, ללא ידוע ועוד ועוד.

אז נשאלת השאלה מה עושים עם כל הגעגוע הזה? הדרך שאני מצאתי היא לנתב את זה לתחביבים שמעסיקים אותי היום ומהדהדים חזק גם לעבר שלי (תקליטים, כתיבה) וכמובן עצם העיסוק המחשבתי והגעגוע לפעמים למה שהיה הוא בעיניי טבעי ובסה״כ כייפי וגם נותן פרספקטיבה חזקה להווה וכמובן לעתיד.

אני גם לוקח בחשבון שבזיכרון המון דברים נצבעים לא פעם בצבעים הרבה יותר זוהרים ממה שהם היו או נראו כשהיו הווה.

אז כייף להיזכר ולהתגעגע אבל תמיד לדעת ולזכור שאין כמו הרגע הזה, כי העבר כבר עבר והעתיד עוד לא קיים. ואם כבר זכרון וגעגוע אז אני בתמונה בגיל 30, קצר לאחר מותו של אבי, עצוב חסר שקט!!!