החיים שלהם נראו לי אז נקיים ממטלות. בלי בית ספר, שיעורי בית, מבחנים וכו' והכי חשוב הם נראו כאילו הגיעו למקום שהכל כבר בטוח ו'ידוע' ואז זה נראה לי יתרון עצום.

היום ממרומי בגרותי אני מבין שיש בילדות המון תשוקה בדיוק מהמקום הזה של החיפוש. המקום המיסתורי והלא ידוע שכל כך רציתי להיפטר ממנו אז והיום אני מתגעגע אליו לא פעם.

ברור שהתשוקה קיימת גם בבגרות אבל בווליום אחר ובעיקר שונה. לטעמי בווליום יותר נמוך מהסיבה הפשוטה שתשוקה ניזונה מהלא ידוע, מהגילוי, מהמיסתורין שיש ממנו המון בילדות שהיא מן רצף אינסופי של מיסתורין, גילוי והתפעמות מהראשוניות של כל דבר כמעט. אני לא אומר חלילה שאין התרגשויות בבגרות, יש ויש אבל בווליום אחר ושונה.

מצד שני יש בבגרות המון ידיעה, שלווה, וקבלה שמפצה במובנים רבים על החסכים שנוצרים כתוצאה מזה. ובפער הזה שבין המיסתורין ןהתשוקה לשיגרה הידועה והבטוחה אנו נעים כל החיים. אותו פער שהוא בעצם במילים אחרות, הפער שבין הילדות לבגרות ❤️🙏