בין המצוי לרצוי

משהו הבזיק לי (אין לי מושג למה דוקא היום) על הצורך המנוגד שיש לרובנו בין הרצון שטבוע בנו מצד אחד לשגרה ובטחון לבין התשוקה לריגוש וסיכון מהצד השני, או במילים אחרות בין הידוע, הבטוח והמוכר ללא ידוע שמפחיד אותנו מעצם היותו לא ידוע.

כי ככה זה, אנחנו בני אדם בנויים בטבענו, נמשכים לידוע והמוכר גם אם הוא לא משהו, העיקר לא ללכת לנתיב לא ידוע ולכאורה מפחיד מעצם היותו חדש, לא מוכר.

זו הסיבה שאנשים נתקעים בעבודות שהם לא אוהבים, במערכות יחסים לא מספקות, וממשיכים לבחור מנהיגים לא ראויים.

הם יודעים בתוך תוכם שזה לא משהו מי יודע כמה, אבל לפחות מוכר. כולנו מכירים את התחושות האלה, כל אחד מהמקום שלו (בכלל אני חושב שאנשים הרבה יותר דומים ממה שהם נוטים לחשוב).

אז איך מתמודדים עם זה? כל אחד בדרכו…יש כאלה שמתמכרים לספורט אתגרי, אחרים בוגדים, או משנים לפתע את אורח חייהם מקצה לקצה. העיקר להכניס ריגוש, אדרנלין, משהו אחר ולא ידוע לשגרה הממיתה.

רפי כהן חברי היקר ז"ל, היה נוהג לומר לי בשיחותינו הרבות שהשנים הכי יפות לטעמו בחיים הן בין הגילאים 35 – 15 כי יש המון אירועים ראשוניים ולכן מרגשים ועוצמתיים בטירוף בשנים הללו…

פעם ראשונה אתה מתאהב, פעם ראשונה חווה סקס, פעם ראשונה מסיים בית ספר ועושה בגרות, פעם ראשונה חווה גיוס לצבא, פעם ראשונה טס לבד לחו"ל, פעם ראשונה גר בדירה לבד ברשות עצמך, פעם ראשונה מתחתן, פעם ראשונה הופך הורה לילדים.

כמובן שיש אחוז מסויים שהאירועים הללו קורים להם בגילאים אחרים, אבל לרוב האנשים האירועים הראשוניים והמרגשים הללו קורים לרוב בטווח הגילאים הזה.

אחרי זה, רפי היה ממשיך ואומר, החיים נהיים מעין גירסה דהוייה, עייפה ושגרתית יותר, More of the same. אני לא בטוח שאני מסכים עם "האחריי זה" שהוא הגדיר, אבל בהחלט מבין על מה הוא דיבר.

ומה הפתרון שלי לסוגייה הזו? עוד לא לגמריי מצאתי פתרון הרמטי, אבל מנסה להכניס בשגרה פיקים "קטנים" לא בהכרח גרנדיוזים, אבל בתדירות גבוהה, של ריגושים.

מוזיקה, תקליטים, הופעות, פגישות עם אנשים שאני אוהב, גיחות לחו"ל, צפיייה בסרטים, קריאת ספרים, כתיבת סיפורים (או פוסטים בפייסבוק), אכילת שקשוקה בבקרי שישי בקוסם וכל דבר אחר שמוציא אותי אפילו לכמה רגעים מהרוטינה ומכניס לי ריגוש. גם ריגוש של כמה דקות משיחה טובה עם חבר, שיר מרגש או סרט מטלטל, עדיין עושים לי את זה. בגדול.

בתמונה המצורפת, אני ורפי באחת השיחות האלה בבר בתל אביב בשישי בצהריים (היום והשעה שהכי אהבתי להיפגש איתו)…בירה ועוד בירה ושיחות מרגשות שתמיד ריתקו אותי ולא שיעממו אף לרגע אחד.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *