פעם כשהייתי ילד, די מזמן לצערי, ככל הילדים הייתי מתלווה בשבתות אל הוריי, יותר נכון נסחב אחריהם לחברים שלהם. בדרך כלל לא אהבתי את זה. זוכר את עצמי יושב משועמם, סופר את הדקות, מת לחזור הביתה (סמארטפונים כידוע לא היו אז ובאמת לא היתה שום דרך בנמצא להעביר את השיעמום). הכי שנאתי ללכת איתם ליעקוב ולאה (כן שמתם לב לשמות הסמליים!!!), ובמיוחד שנאתי את הבית שלהם שנדף ממנו תמיד ריח בלתי נסבל של נפטלין.

אלא שהכל השתנה באותה שבת כשבאנו ועופר הבן החייל שלהם היה במקרה בחופשה בבית.
הוא קלט מייד את המצוקה שלי ואת השיעמום וסימן לי בקריצה חייכנית להתלוות אליו לחדרו.
שם חיכתה לי לא פחות מתגלית ששינתה את חיי לנצח. קראו לתגלית – הביטלס.

כמובן שהחדר שלו היה אנטיתיזה לבית, ממלכה קסומה שהתאהבתי בה תוך שנייה…החל מהקירות המכוסים בציורים הקסומים, מצוללת צהובה (“אני ציירתי”, הכריז בגאווה כשקלט את מבטי הפעור), דרך ריח הקטורת ויתר סמלי הסיקסטיז שלא הכרתי עד אז ובטח שלא ידעתי להגדיר ככאלה.

כך שבביקור עוד לפני שהכרתי את המוזיקה התאהבתי בדמויות המצויירות של ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו עם מכנסי הפסים המתרחבות, השפמים, המשקפיים העגולות של ג’ון.

ואז שלף עופר את התקליט מתוך העטיפה הצבעונית והניחו בחרדת קודש על הפטיפון…בזמן שהתקליט החל להתנגן הוא שם בידיי את העטיפה היפהפייה לעין ופשוט נפלתי שדוד.

הוא הבחין בהתלהבותי והחל להראות לי בתלהבות לא פחותה משלי את כל תקליטי הביטלס…אבי רואד עם מעבר החצייה, האלבום הלבן שכילד העטיפה שלו נראתה לי מוזרה ומשעממת, ריבולבר עם הציור הקסום בשחור לבן ובמיוחד אהבתי את העטיפה של The Beatles Ballads, אוסף קסום שהיה התקליט הראשון שקניתי בחיי מספר ימים לאחר הביקור.

מאז מלווים הביטלס את חיי כבר ארבעים שנה החל מביח הספר היסודי והתיכון, דרך שירות צבאי בנח”ל, השנים הפרועות בתל אביב וכלה בשנות הבורגנות וגידול הילדים שבאו בהמשך.

הביטלס תמיד שם. כמו חבר נאמן שנמצא לצידך תמיד, בטוב וברע.

עברתי איתם את שגעון התקליטים, המעבר לדיסקים וחזרה לתקליטים. כל מהדורה חדשה, אלבומי סולו, הוצאות מחודשות מייד אצלי על המדף.

ראיתי את מקרטני ב-2 הופעות, כולל טיסה לסן פרננסיסקו לפני 25 שנה בסיבוב של Flower in the dirt וכמובן בהופעה הבלתי נשכחת בפארק הירקון לפני 9 שנים.

ראיתי עשרות פעמים כל בדל סרט עליהם ושלהם. עשיתי פעמיים (בהפרש של 22 שנה) סיור ביטלס בלונדון (כולל חציית הכביש על מעבר החצייה הכי מפורסם בעולם באבי רואד) והכי מרגש היה עבורי ללכת עם רומי וליה, בנותי התאומות בנות ה-11 לתערוכת הביטלס במוזיאון הילדים בחולון.

מה שנקרא ביטלס מדור לדור לנצח!