יותר ויותר אנשים חשים בודדים בעולם ובחייהם הנוכחיים, למרות הרשתות החברתיות ויש הגורסים אפילו בגללן. הידעתם שבאנגליה אפילו מינו שר לענייני בדידות?
ואני שואל את עצמי איך יכול להיות מצב שאנחנו חשופים יותר מאי פעם לחברה (גם אם בחלקה הגדול היא וירטואלית), חייהם של חלקנו פרושים על המסך השכם והערב, אנחנו מקבלים מידי יום מאות לייקים ופידבקים מחברים לכל פיפס והגיג שלנו וכל הרעש והטררם הזה לא רק שלא מפיג את הבדידות, אלא אולי אף מעצים אותה?
אני מודה שאצלי הפייסבוק מהווה תוספת נכבדה לחיי החברתיים אך לא מחליף את המפגשים האנושיים / אישיים שאני מקפיד לקיים באדיקות. לפחות פעם פעמיים בשבוע אני נפגש עם חבר/ה למפגש אישי. זה יכול להיות בילוי בהופעה מוזיקלית יחד ואחרי זה דרינק משותף באיזה בר או סרט או ארוחת בוקר (נניח שקשוקה בקוסם בימי שישי) וזה בנוסף להמון מפגשים אישיים בנטוורקינג שהם לכאורה מתחילים בכובע "עסקי" אבל תמיד הופכים (וטוב שכך) לחברות וכך גם עם הלקוחות שלי ברוב המקרים.
אולי בגלל שאני ובני גילי עוד חווינו בשנים המעצבות (גיל הילדות, הנעורים ושנות העשרים שלנו) את העולם הישן טרום עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, יש לנו (נראה לי) מיומנויות חברתיות מאוד חזקות וגם הרגל וצורך בחברה (ולא רק וירטואלית).
על הבסיס הזה הוספנו שכבה חדשה, מסוג אחר שלא היתה קיימת בעולם טרום עידן האינטרנט, של הרשתות החברתיות שהיינו עדיין מספיק צעירים לאמץ, להפנים ולהוסיף לחיינו הקודמים (מה שלא קרה למשל לרובם של הדור של הוריי שחלקם הגדול כבר לא רצה / הצליח להיכנס לעולם הזה של האינטרנט, רשתות חברתיות וכו').
כך שלתחושתי הפייסבוק לא רק שלא הגביר את הבדידות אלא להפך, הוסיף עוד שכבה של הכרויות מסוג חדש שלא היה קיים קודם, מה שאני קורא חבריי פייסבוק. יש לי חברים בפייסבוק שאני מרגיש שאני מכיר אישית לגמריי מפוסטים שהם כותבים, תמונות משפחתיות שהם מעלים, עניינים מקצועיים שהם משתפים ועם חלקם לא נפגשתי מעולם פיזית. ושוב, אני מדגיש שזה לא מחליף ולא במקום חברות רגילה, כמו פעם, שאני מקפיד לקיים.
הפייסבוק לתחושי הוא מן הייד פארק וירטואלי בו אני עולה מתי שאני מרגיש צורך על ארגז העץ שלי ומשמיע את דעותיי בכל מיני עניינים שאני מוצא לנכון, מפיץ מוזיקה, כותב הגיגים (אהבה מאוד גדולה שלי) ומקבל פידבקים מיידים (כייף גדול וגם עונה על הצורך שלי בתשומי, מודה קבל עולם ופייסבוק).
כך שאין לי תלונות לבדידות שגם אני חש מידי פעם לעולם הוירטואלי או לרשתות החברתיות. אני חושב שבדידות היא חלק מהדי.אנ.איי של הקיום האנושי.
כי בסופו של דבר עם כל הכבוד לחברות, אהבה וזוגיות (ויש כבוד!!!), אנו אנשים נפרדים עם כאבים, מאוויים, חלומות, רצונות, בעיות, תיסכולים וכל רגש אנושי אחר שהם רק שלנו. לא של הורינו, לא של בן זוגינו ולא של חברינו.
