לפי הסטטיסטיקות, קרוב ל-80% מהנשואים בוגדים בבני זוגם, מה שאומר שאני די חריג. לא בוגד ולא בגדתי אפילו פעם אחת (וכמובן שהיו כמה וכמה פיתויים / הזדמנויות) במהלך 17 שנות נישואיי.

ישבתי לא מזמן לבירה עם חבר שבוגד בערך בתדירות שאני רוכש תקליטים, דיסקסנו את הנושא והוא אמר:
"עזוב אותך, אף אחד לא מקבל פרס על ערש דווי על זה שהיה נאמן".
מודה שכשהוא אמר את זה, לא הייתי אדיש למשפט הזה, אבל אני חושב שזה עניין של אופי ולי אין את האופי (לשמחתי או לצערי) לבגוד. אני מצפוניסט מידי, לא יודע להיות דיסקרטי וגם מאוד ריגשי. שלושת התכונות הכי לא מתאימות לבגידות.

גם בשיחה שהיתה לי לא מזמן עם מטפלת זוגית, לקוחה שהפכה לחברה, היא אמרה לי:
"עזוב, בגידה זה סבל, זה לחיות בשקר ומי שעושה את זה סובל בשורה התחתונה (גם אם כלפיי חוץ מתפאר ומספר לחבר'ה כמה טוב לו). המעטים שחיים עם זה (איכשהו) בשלום, זה אנשים שהם בד"כ סוג של אקרובטים ריגשיים, הכי רחוק ממך בעולם". תכלס צודקת.

מצד שני, מודה שהעניין הזה מעסיק אותי ברמה הפילוסופית. מה זו בגידה?
אחד יגדיר סקס בהסתר עם מישהו/י, אחר יגדיר שיחות אינטימיות עם מישהו אחר…ואני אומר, כל מה שמרגישים צורך להסתיר ואין יכולת לדבר עליו בפתיחות עם בן/בת הזוג, כנראה יש שם איזה אלמנט (אפילו קטן) של בגידה.

מצד שלישי, איפה נכנס לתמונה הזו כל נושא הפוליאמוריה, נישואים פתוחים וכו' שהולכים והופכים נפוצים יותר ויותר. לי נראה שהתבנית הזו של נישואים מסורתיים כמו ההורים שלנו, שהכרנו וחונכנו עליה הולכת והופכת לא רלוונטית יותר ויותר לעידן בו מחליפים חדשות לבקרים כמעט כל דבר.

ולצד כל זה יש משהו מאוד עוצמתי ומרגש לצלוח חיים שלמים עם אותו פרטנר. עם כל העליות, הירידות, המשברים והשינוים ובלי קשר, מה שלא נחליט ונחיה לאורו, תמיד נרצה גם קצת ממה שאין לנו, לא משנה מה נבחר. כי זה טבע האדם. כנראה.