אתמול יצאנו לדייט בים, הילית ואני. הבאנו יין, נאצ׳וס ובייגלה והתמקמנו על גבעה ירוקה וקסומה מול השקיעה (ממש סצינה ל״חתונמי׳). כמובן שרציתי מייד להנציח את הרגע ולעשות תמונה רומנטית מול השקיעה. הילית לא רצתה.
נעלבתי.

״מה את לא רוצה להצטלם איתי?״.
לא לקחתי בחשבון שגם היא נעלבה.
״אין לי שום בעיה להצטלם איתך, אבל עד שיש לנו רגע שקט ומקסים יחד, מה שמעניין אותך כרגיל זה השופוני בפייסבוק? מה זה נותן לך? למה אתה כל כך צריך את זה כל הזמן? עכשיו זה הרגע האמיתי, אני ואתה פה ברגע של שקט מול השקיעה״.
״אבל את יודעת שאני אוהב לשתף, מה זה משנה עכשיו למה, את לא יכולה לפרגן את זה?״.
״זאת לא הנקודה, להפך, אתה צריך להיות מוחמא שאני רוצה כל כולי להיות איתך ברגע הזה. בלי טלפונים והסחות דעת, אז אתה תעלה עכשיו תמונה ואז יגיבו לך ואתה כרגיל תגיב לכולם ובמקום להיות איתי אתה תהיה עם הפייסבוק״.
שתקתי. לא ידעתי מה להגיד.

״אין לי בעיה שנעשה תמונה, אבל אתה שם מייד את הטלפון בתיק ומעלה את התמונה רק כשנחזור הביתה ואז תענה לכולם בכייף ותתעסק עם זה כמה שתרצה. עכשיו אני רוצה אותך פה איתי״.
בשלב הזה כבר יצא לי החשק והתחפרתי כמה דקות בכעס ובעלבון.

״תראה איזה פספוס. אנחנו יושבים פה ברגע של שקט בלוקיישן קסום ובמקום להנות, אנחנו רבים על הפייקבוק הזה, זה לא נראה לך הזוי?״.

בסוף, אחרי כמה דקות וכוס יין, התאוששנו ונכנסנו לשיחה מרתקת על החיים יחד אחרי 20 שנה. על פערי אישיות לא פשוטים, רצונות סותרים, אישיים וחברתיים. הילדותיות שלי והצורך בהכרה ובאנשים, מול הנטייה שלה להשתבללות פנימה. ואז היא אמרה משפט מקסים:
״תעצור שנייה ותסתכל על מה שבנינו. תראה שיש לנו בית! בית מקסים, במובן הכי עמוק של המילה. משפחה ובנות מתבגרות ואהובות שגם אם לא תמיד פשוט איתן בימים האלה, אנחנו עדיין בקשר טוב ועמוק, עיסוקים שאנחנו אוהבים, תחביבים משמעותיים.

ולא יעזור, אנחנו שני אינדיבידואליסטים, וואלה תהנה, ראבאק, שחרר את הפנטזיות של הנער בן השש עשרה ותהנה ממה שיש לך ויש לך המון! יש לך משפחה ואשה אוהבת שמקבלת אותך ונותנת לך חופש כמו שלא הרבה נשים נותנות להיות לגמרי מי שאתה״.

תכלס צודקת. זה היה חתיכת נאום מקסים ומרגש! בסוף חזרנו הביתה קצת שתויים ומחובקים 🧡