כל מי שגדל בשכונה מישראלית ממוצעת ודאי נתקל במסכן השכונתי התורן. זה שכל הילדים צוחקים עליו בלי רחמים. גם בשכונה שלנו, כמובן, היה אחד כזה. קראו לו יעקוב או כמו שאמו קראה לו יקוב. בלי העין אחריי היוד. יקוב היה ילד רגיל, נורמטיבי לחלוטין, למעט העובדה שנולד בלי צוואר. כתפיים וישר ראש, בלי הפרדה. ועוד ראש גדול כזה, כמעט בגודל של דלעת.

הוא היה בן שש עשרה בערך בתקופה שהכרנו, כפול מגילנו. מהלימודים נשר בסביבות כיתה ג' ומאז עבד כשליח בסופרמרקט.היה לו לב טוב ליקוב. מה זה טוב, זהב. כל מי שביקש ממנו משהו, בקשה קטנה כגדולה, נענה על המקום בלי שהיות ותירוצים. טוב לב קיצוני, כמעט מקצוע.

אם אני לא טועה זה היה בסוף החופש הגדול , כשביקשנו מיקוב לעזור לנו למצוא קרשים לבניית סוכה. היתה לנו באותה שנה תכנית לסוכה בומבסטית – 2 קומות, דלתות, חלונות, כך שהחלטנו להערך מוקדם. יקוב כמובו נרתם למשימה ללא דיחוי.

זו היתה שכונה חדשה, מלאה זוגות צעירים. בכל פינה צץ בנין חדש כפטריות אחרי הגשם. לאחר התחבטות קלה, יקוב הציע לגשת לבניין הגבוה שנבנה בסמוך לבריכה העירונית, שם הבטיח, נמצא קרשים גדולים במצב חדש. יום קודם, בלעדיו, מצאנו במאמץ רב כמה קצרים, מלאים מסמרים חלודים. קפצנו על הצעתו הנדיבה וקבענו להיפגש שם מאוחר יותר, אחריי שהשומר יילך לישון.

בערב צעדנו לשם נרגשים, בתחושה של חבורת חסמב"ה. יקוב כבר המתין באתר הבנייה מזומן ודרוך. בתום דיון קצר החלטנו שאחד מאיתנו ייכנס בשקט למבנה לרחרח ולראות שהשומר נרדם והשאר ישמרו בחוץ להזהיר מאורחים לא קרואים. יקוב התנדב להיות ה"גשש". קיבלנו את הצעתו ברצון ללא ויכוח ןהתמקמנו סביב הבניין. סיכמנו על 2 שריקות כאות אזהרה, אלא שחיפפנו בשמירה. אף אחד מאיתנו לא הבחין בשני מתנדבי משמר אזרחי שהגיעו בשקט למקום. רק כשיצאו עם יקוב כפות בידיו הבחנו בהם.

"ילדים, מישהו מכיר את הנער הזה?" שאלו, מביטים בו בזלזול.
"לא, מה פתאום" ענינו במקהלה. יקוב שתק, מרכין מבט לרצפה. בסוף הם שיחררו אותו. הוא צעד מבוייש הביתה ואנחנו אחרין, צועקים כמו תקליט שבור, "אף אוזן בלי גרון". רק בדרך הביתה, אחריי שנפרדתי מכולם, הרשיתי לעצמי לחוש את הלחלוחית בזוית העין. אין אפס, כנראה יצר האדם רע מנעוריו.