שמתי פעמיי להופעה של אלון עדר בספרייה העירונית בקרית אונו עם חברתי העיתונאית בילי בסרגליק (שגם צילמה את התמונות פה בכתבה). אנו חולקים אהבה משותפת גדולה לשיריו ולמה שהוא מייצג. הוא עלה בדיוק בזמן לבמה הקטנה בספרייה ושואל מייד את הקהל מה הוא מעדיף, לראות את המשחק של היורו בשעה עשר או את ההופעה שמתחילה ברגע זה. כמובן שאת ההופעה עונה הקהל בקול גדול, כן נכון, קצת אהבה לא תזיק.
אם יש אמן שה-DNA שלו מתאים להופעות מהסוג הזה, זה אלון עדר, אמן שמשלב לצד משהו מאוד 'קולי' ועכשווי, המון תמימות וצניעות מהסוג שהיה פה בשפע בשנות השבעים וכבר כמעט לא קיים יותר (מתי כספי, יוני רכטר, שם טוב לוי, שלמה גרוניך וכמובן אריק איינשטיין וכוורת) וקשת של ניגודים חינניים להפליא. כנות וביישנות לצד כריזמה נונשלנטית, לא מתאמצת, פשטות מול תחכום ציני (לפרקים), רצינות לצד הומור ועוד.
ההופעה עצמה נעה בין שירים בליווי גיטרה ו/או קלידים (בכנות, לצד הקסם והכריזמה השופעת, הורגש לטעמי חסרונו של עוד נגן מלווה), לצד סיפורים אישיים קטנים, מרירים ומתוקים על החיים. אזכורים של השפעות מוזיקליות (דילן ואריק איינשטיין כמובן), החיים האורבניים בעיר הגדולה, גמילה מעישון, אהבות נכזבות, בדידות וכמיהה לשקט וכמובן הצורך באהבה, המצרך הזה שאף אחד לא ממש יודע איך להגדיר ("בסוף הכי טוב זה שתיקות מביכות" מסכם עדר בציניות חיננית).
השירים עצמם כובשים בכנותם ובמלודיות מרירות מתוקות, בין אם "אל תעזבי אותי" והמגה להיט "קצת אהבה לא תזיק" השנונים,או "קרית שמונה" הלכאורה שטוטניקי: "אני צרך מישהי שונה נה נה נה שכולה שכונה שהיא קרית שמונה".
את ההופעה לפני ההדרנים מסיים עדר בשיר חדש והורס "בקול גדול", לא לפני שמכריז בגאווה (מוצדקת) שהשיר היה המושמע ביותר בגלגל"צ בשבוע החולף, אפילו יותר מנועה קירל ומרגי.