יש לנו, רוב בני האדם, מן תכונה פולנית כזו שקשה לנו להגיד דברים אינטימיים מחמיאים לאנשים הכי יקרים וקרובים אלינו בפניהם. יותר קל לנו לשבח אותם מאחורי הגב.

אז לפני כמה ימים שיבחתי את אמא שלי מאחורי הגב בשיחה עם קרובת משפחה ולא מזמן גם פה בפייסבוק. היא לא נכנסת לפייסבוק כך שהיא לא רואה ולא קוראת את הפוסטים ובעיקר לא רואה את התגובות המרגשות עליה בפוסטים.

אתמול היא התקשרה אחה״צ אז אזרתי אומץ ואמרתי לה:
"אמא כתבתי עלייך לא מזמן משהו יפה בפייסבוק".
"באמת? כתבת עליי? מה כתבת?", אמרה בחצי התרגשות, "עכשיו אני באמת סקרנית".
"רק דברים טובים", אמרתי, "רוצה שאקריא לך?".
"כן, ברצון".

אז הקראתי לה והיא ממש שמחה. הייתי גאה בעצמי כי זה קצת הביך אותי ודרש ממני לצאת מאזור הנוחות. היה חשוב לי להגיד לה את שבחה בפניה וחשבתי לעצמי שכדאי ורצוי להגיד להורים שלנו את הדברים הטובים כל עוד הם כאן איתנו ויכולים לשמוע ולשמוח על מה ומי שהם עבורנו ובכלל בעולם.

בסוף השיחה היא שאלה כהרגלה:
"עבודה יש?".
"בטח", עניתי וסיפרתי לה על אתר מאוד חשוב ומרגש שאני עובד עליו ועוד אחד באמת מטורף שאני עומד להתחיל.
"הדבר היחיד שאני מצטערת זה שאבא לא לא רואה אותך פורח ככה. הוא כל כך דאג תמיד שלא תסתדר. חשב שאתה חולמני ועדין מידי לעולם הזה. אני שמחה שהוא טעה, רק עצובה שלא זכה לראות את זה".

בתמונה עם אמא באחד הביקורים האחרונים אצלה באחת השבתות.