בדיוק היום לפני 23 שנים אבא שלי נפטר. הייתי בן 29 ושמונה חדשים.

סיימתי משמרת לילה בבית אבות ויצ"ו שעבדתי בו להשלמת הכנסה כסטודנט ובאתי בסיום המשמרת לבית חולים וולפסון שם היה מאושפז. מצאתי אותו במצב קשה, נושם, יותר נכון מחרחר את נשימותיו האחרונות. הזעקתי מייד בבהלה את האחיות והרופאים וכמובן את אימי ואחיי שמייד הגיעו…הרופאים לא טיפחו אשליות והודיעו ביובש קורקטי שאלו שעותיו האחרונות.

בזמן האחרון אני חושב עליו המון וגם חולם עליו לא מעט. רק בשבוע שעבר חלמתי עליו. בחלום נשמעה דפיקה קלה בדלת ביתנו והנה הוא עומד מולי מחוייך בפתח וכעבור שניה נכנס אלינו הביתה בשיא הטבעיות. הכרתי לו את רומי וליה והילית וזה היה רגע מרגש שעורר בי המון געגוע אליו, געגוע שתמיד קיים ברקע. לקח לי כמה שניות כשהתעוררתי להבין שזה היה חלום כי זה היה כל כך מוחשי ואמיתי.

תכלס אני מרגיש שהוא לא ממש מפוענח בעיניי. הייתי כמעט 30 כשהוא נפטר, עסוק מאוד בעצמי, בדאגותיי, בחרדותיי, בעתיד הלא ידוע וכו׳ ואני חש שלא ממש הכרתי אותו. את העולם שלו. את החלומות שהיו לו, האכזבות, דעותיו בכל מיני נושאים שלא יצא לי לדבר איתו אז ויש לי תחושה שלו היה חי היום, מהמקום שאני נמצא בו ברגע זה בחיי, היתה לי יכולת יותר גדולה לברר, לבדוק ולהכיר אותו באמת!

אולי זו נסיגת השיער בראי והתחושה הקצת מפחידה שאני, מה לעשות, הולך ונעשה דומה לו…שגורמת לי לחשוב עליו יותר מתמיד.

חושב ומתעצב שהוא לא הכיר את את כל נשות משפחתי: הילית, רומי וליה. תוהה מה הוא היה חושב עליהן…בטוח היה מתאהב בהן (כמו שהיה נראה בחלום).

אני זוכר שכשרומי וליה היו קטנות הן תמיד היו אומרות:
"זה לא פייר שסבא מת לפני שנולדנו ולא זכינו להכיר אותו, זה פשוט לא פייר", אז הייתי עונה להן:
"זה באמת לא פייר אבל ההוא למעלה לא תמיד אנחנו יכולים להבין את ההגיון שלו…נסתרות הן דרכי האל ובאמת שאין לי תשובות או תירוצים טובים בעניין וחוץ מזה יש לכן 2 סבתות נפלאות, אז תצטרכו לשמוח עם מה שיש".
אז ליה היתה אומרת על סף בכי, "אבל בא לי גם סבא" ומתחילה לבכות. ואני תמיד כמעט בכיתי איתה…חושב לעצמי: "נכון, אני כבר חמור די גדול, אבל גם לי לפעמים בא קצת אבא…".

מסקרן אותי מה היה אומר על המצב במדינה, בטח היה מתחלחל מהאלימות והשחיתות ויתר הרעות החולות שטוב שלא "זכה" לראות ברמות שהן ברגע הזה. נכון, כל התופעות הללו כבר היו גם לפני 23 שנה אבל במינונים אחרים…בטח לא בעוצמות של היום.

מנסה לנחש מה היה אומר על האתרים שאני עושה, בטוח היה גאה! בחייו עוד לא הייתי במקצוע העיצוב הגרפי שאני כל כך אוהב ומותו המוקדם שהיכה אותי בהלם, גרם לי בדיעבד לעזוב את הגיאוגרפיה ולהתחיל לעשות את מה שאני באמת אוהב ורוצה לעשות כי נוכחתי באופן הכי מוחשי ועצוב שהחיים קצרים ואין מחר וצריך להגשים חלומות ולעשות כל יום את הדבר שאנו הכי רוצים ואוהבים לעשות!!!

יכול להגיד בפה מלא שאני גאה שהיה לי עד גיל 30 (כמעט) אבא חכם, ישר ערכי, צנוע…איש חזק ופטריוט אמיתי (נפצע לא קל במלחמת השחרור בשיירות שפרצו את הדרך לירושלים הנצורה בפיקודו של יצחק רבין).

ד"ר מבריק לכלכלה (שהחל ללמוד בגיל 37 עם עבודה תובענית במשרה מלאה ועם שלושה ילדים קטנים וסיים בתנאים הללו תוך שבע שנים מתואר ראשון עד דוקטורט בכלכלה וסטטיסטיקה כמצטיין דיקאן), אדם שכל שיחה איתו היתה חוויה אינטלקטואלית…באמת אחד החכמים שיצא לי להכיר בימי חיי!!!

זה מה שכתבו חבריו לפלמ"ח (שייסדו אחרי מלחמת השחרור את קיבוץ הראל וחיו שם יחד 9 שנים), כשנפטר:

"דוביניו (הכינוי שלו בחבורה) היה אינדבידואליסט ללא תקנה. הוא יצא מנקןדת אפס לפלס את דרכו בחיים ללא סיוע מאיש זולת רעייתו האהובה והמסורה. אידיאליסט המחוייב ללא פשרות לאחריות חברתית הדדית, לשמירה על כבוד האדם ועל רעיון השלום בין עמים.

איש חברה שלא החמיץ שום פגישה עם חבריו, אך מעל לכל מוח מבריק ויכולת חשיבה וניתוח, יכולת זו נתגלתה כבר במאמרים ודברי פולמוס שכתב בעלון הקיבוץ בשנים ההן. אך זו הבשילה ככל שרכש נסיון בעבודתו המקצועית ככלכלן מבריק.

דוביניו איננו עוד, אך בזיכרונם של חבריו ימשיך להתקיים: בריא, אנושי, חכם ויסודי במעשיו כמו תמיד".

מצורפות תמונות בתקופת הפלמ"ח, כבעל וכאיש משפחה, לצד שמעון פרס בישיבת עבודה ככלכלן מבריק בתחומו (כלכלת תחבורה) וגם כמה תמונות איתי.

אוהב ומתגעגע ❤️